המפגש ששינה את חייה של נערת ליווי
סבטקה דחפה את שמלת הלילה למזוודה השחורה הישנה. ואז זרקתי לשם נעליים עם עקבים נמוכים וסוודר ירוק רעיל. שוב… פעם אחת-והנעל עפה בביטחון לראשה. טוב, הצלחתי להתחמק. החולצה התיישבה בזריזות על שערה האדום והמרופט. הסוודר נחת על הספה.
הכל חסר תועלת. היא קיפלה, הוא זרק. וכך כל הבוקר. רכבת בעוד שעה. היא ידעה שאם היא לא תצא מהדירה עכשיו, היא אולי לעולם לא תצא. הבעל היה בהמה לנגד עיניו. ידיו הרועדות בשכרות דמו לכפות עכביש. הוא דחף אותה לרשת הדביקה של חייהם העגומים ולא רצה להרפות.
חולה, אתה מבין, היא. אתה יכול לחרוש. החלטתי ללכת מבעלה. וזה וידלה! – הוא הביא את אגרופו לפניה.
נערות השיחה כבר לא בכו. דמעות זרמו הכל. ומאיזשהו מקום ממעמקי גופה הרזה, לאט לאט, כמו בספירלה, החלה לעלות איזו תחושה מוזרה שלא נחקרה. אי אפשר היה לקרוא לו שנאה, זה היה משהו אחר. והאחר הזה דחף אותה מהחדר הזה, עם רהיטים שקרסו למחצה, עם תקרה מבולגנת, עם יצור שפעם אהבה.
לפני שבוע היא הוזמנה למשרדה על ידי מנהלת בית הספר.
“סבטלנה ולדימירובנה,” אמרה בצער בקולה. – אתה לא יכול לעשות את זה. אולי זה לא ענייני, אבל אי אפשר לחיות ככה. אני באמת מרחם עליך. צעירה, יפה וכל כך לא אוהבת את עצמה. מתי בפעם האחרונה הסתכלת על עצמך במראה? אני מבין את זה: לחיות עם שיכור זה נורא. כולם יודעים שהוא מנצל את טוב לבך. הוא ילד קטן? למה זה לא עובד? תן לו לרפא. אני זוכר, סבטלנה, איך היית פעם. היית השמש-יפה, חייכנית, מטופחת. ועכשיו? אני חושב שאתה חולה. אני רוצה לשלוח אותך למרפאה. זה לא רחוק, באזור שלנו. הנסיעה היא בחינם. תסכימו. אני מתעקש.
סבטלנה טבלה את ידה בכיס המעיל. היה שם כרטיס טיסה, כרטיס רכבת וארנק עם כסף. עם האיש הזה שצעק עליה ונופף בזרועותיה, היא חיה עשר שנים. התחתנה איתו כסטודנטית. אז הוא היה מוזיקאי צעיר ויפה. שיחקתי במסעדה וכל נערות השיחה היו מאוהבות בו. גם היא. התחתנו. חיו בכיף. היו הרבה חברים. הוא אהב חברות עם סעודות.
סבטלנה מאוד רצתה תינוק
גם הוא. אבל החסידה הלועגת מעולם לא ביקרה בביתם. לא, לא הייתה תוכחה מצד בעלה. הוא פשוט התעכב בעבודה וחזר הביתה כמעט תמיד שיכור.
סבטלנה ניסתה לעשות משהו. אבל הכל היה חסר תועלת. היא האמינה שהיא אשמה בכל דבר. אחרי הכל, היא ראתה באיזה ייסורים הוא מסתכל על ילדים זרים.
ואז הבעל התבקש מהעבודה. והוא כבר שתה ביסודיות. הוא הפסיק לעבוד בעבודות מזדמנות. השערוריות התגברו.
יש כמה צעדים לדלת. סבטלנה קמה והלכה. מעדתי על המזוודה. חצה אותו. הכל קרה כמו ערפל. יצאתי, לא, ברחתי מהמרפסת. הרוח נושבת בפנים. שלג נופל על שיער אדום. הכובע נשאר שם, מחוץ לדלת.
קפצתי לאוטובוס. נערות ליווי הגיעו לתחנת הרכבת. הכל, היא ברכבת. היא נוסעת לחופשה. זועקת, מותשת. בלי תיק, בלי מזוודה. עם כרטיס וארנק בכיס. סבטלנה, בלי לחכות שהביאו את הכביסה, התיישבה על המדף ונשכחה. נרדמתי. תחת דפיקות גלגלים, תחת דפיקות לב…
…בגיל ארבעים איגור אלכסנדרוביץ ‘ השיג הרבה. מנהל חברה גדולה. אישה יפה, בתו של פקיד גדול. הבית הכפרי, שעוצב על ידי המעצב המפורסם, עורר קנאה לא בריאה בקרב חברים. איגור לא היה בבית לעתים קרובות. לשכנע את עצמו ואת אשתו שנוח לו יותר להגיע מדירת העיר לעבודה.
אשתי לא עבדה. טיפלתי בבית. ובכן, זה מה שהיא חשבה. טאיסיה פטרובנה עבדה בבית, ומריה אפנאסיבנה עזרה לה. משרתים. כך קראה להם אשתו. כמובן, כאשר אלה לא שמעו.
הכל תלוי בי. אני לא שולט-וזה לא ככה. הכל טס לטרטר איפשהו. לא, כמובן, הם חרוצים, אבל סוג של אופקים.
אשתו של איגור אלכסנדרוביץ ‘ ציירה את הזמן לפי דקות. ביקור בתערוכות, קונצרטים, מעסים ומסעדות לקח הרבה זמן. לזוג הנשוי לא היו ילדים. הם פשוט לא חיכו כאן.
איגור, אני מתחנן. תרחם עלי. ובכן, איזה ילדים! למה. אתה ואני משועממים. אתה יכול לדמיין שאני הולך ללדת תינוק, אני הולך למלא אותו. סיוט!
איגור אלכסנדרוביץ ‘ זכר את חמותו, אמא של אשתו. ונרגע. כך הם חיו. הוא עבד, היא טיפלה בעצמה. כולם היו בסדר. חופשות בחו ” ל.
היום, חברו, ארשוב, התקשר למשרד של איגור אלכסנדרוביץ’. אשתו של ארשוב עבדה בחברת תיירות. חורף. והמשרד לא מילא את התוכנית. ארשוב שכנע חבר לקנות כרטיס לסנטוריום המקומי. איגור אלכסנדרוביץ ‘ התנגד זמן רב. אבל אז חשבתי והחלטתי. למה לא לנסוע לבד? בלי אישה. חבר לתמוך. נמאס לו מכל מיני איים. והוא החליט להיות פטריוטי. קניתי את הכרטיס. ויקטוריה צחקה מהלב.
כן, איגור, מה שלא תעשה בשביל חבר. אפילו בסנטוריום זה בקנה מידה מקומי תוכלו לבקר. לספר לחברים-הם לא יאמינו!
אבל כשאיגור אלכסנדרוביץ ‘ החל לארוז את המזוודות, אשתו איכשהו התעסקה וחשבה. בפעם הראשונה שהוא נוסע בלעדיה. אבל היא כבר בת יותר מדי, ו “ציידות” צעירות לגברים זרים לא מנמנמות.
ובכן, יקירי, התבדח והפסיק! פרקו את המזוודות. אוסטריה מחכה לנו. כולם התאספו!
איגור אלכסנדרוביץ ‘ איכשהו הביט מקרוב באשתו. שתקתי. אבל לא פרשתי את המזוודות. הוא לא הרשה לאשתו. הוא הצטער מאוד על המעשה האמיץ הזה.
השערוריות החלו. כל יום. מתורבתים, כמובן. אבל לא רציתי לחזור הביתה. יש לנו חמי עם חמותי לארוחת ערב. אשתו התלוננה עליו.
…ביום ההגעה, באולם הריקודים של הסנטוריום היה ערב היכרויות. כפי שחזה חותנו של איגור אלכסנדרוביץ’, רקדו לבאיאן. אבל הביאניסט שיחק די טוב, וזה היה תענוג להקשיב לו. איגור אלכסנדרוביץ ‘- גבוה, רזה, לבוש היטב-היה מיד במרכז תשומת הלב של “אליטה” סנטורית. והגברת בשמלה נוצצת עם גב פתוח הזמינה את איגור לרקוד. הוא הלך. הם רקדו טוב. נכון, הוא קצת נבוך מהצחוק הקולני שלה, אבל…
הוא הבחין בחפירת שיער אדומה מרחוק. היא חפרה מאחורי העמוד, וכפי שהוא חשב, היא הסתתרה מכולם. ורק עיניים ענקיות מסגירות אותה. העיניים האלה בצבע אמרלד משכו אותו במגנט. הוא ניגש והזמין אותה לטנגו. היא מבולבלת. אבל קדימה. והוא נעלם. טבע בעיניה היפות של נערת ליווי.
הוא התאהב כמו ילד. מיד ולתמיד. כאילו לא היו נישואים ארוכי שנים עם אשתו ויקטוריה. ולא היה שום דבר בכלל. רק הוא והיא. איגור האוהב וסבטלנה, שלא פחות מאוהבת בו, התחילו להיפגש כל יום. הם הפכו נחוצים זה לזה. כל דקה בלי יקיריהם היא טרגדיה. הם כמעט לא נפרדו. הלכנו הרבה, דיברנו. הם התעניינו. הוא לא התקשר הביתה, הוא לא ענה לשיחות של אשתו. וסבטלנה בעלה לא התקשר פעם אחת.
מאסוביק-מתכנן של בית החולים, אישה בגיל מבוגר, אירחה לפעמים ערב נושא. באותו ערב נקרא: “תן מתנה לחבר.” החניכים מיהרו לחנויות. המוכרים, הודות לערבים כאלה, ביצעו את התוכנית. מזכרות קטנות שונות נמכרו.
…סבטלנה חשבה שכנף הציפור פגעה בה. ואולי זה היה. אחרי הכל, החסידה כל כך אהבה את הזוג הנפלא הזה. והוא החליט לבקר אותם. כדי להפוך את חייהם למלאים עוד יותר, נהדרים, יוצאי דופן…